נשף שדים מהעבר, תובנות מהווה

אני ממש אוהבת את ז'אנר סרטי התיכון האמריקאיים. סרטי הנשף (פרום) למיניהם.

איכשהו בסרטים האלה תמיד החנון מצליח לשוחח עם הנערה שהוא אוהב,

ואם לא, הוא מגלה אחת כזו בנשף עצמו.

והנערה הלא מקובלת, היא הופכת לה במהלך הסרט לברבור יפיפה.

ויש גם את הנער שזונח את החבר הכי טוב שלו

כי הנערה שהוא אוהב פתאום מעניקה לו תשומת לב.

איכשהו תמיד לקראת סוף הסרט הוא מגלה שאין כמו החבר הכי טוב, זה שמכיר אותך ומקבל אותך כמו שאתה.

אני צופה בסרטי הקיטש האלה, ומכינה מראש את הטישו כי ברור לי שבחמש הדקות האחרונות של הסרט, אני אבכה.

למה זה ככה אצלי?

חשבתי על זה היום ולקח זמן אבל הבנתי בסוף.

החוויות שמתוארות בסרטים האלה נוגעות בי במקומות עמוקים מאוד.

בחוויות ילדות ונערות.

אני רואה את הסצינות בסרט ועמוק בפנים נזכרת בילדה הלא מקובלת שהייתי פעם.

בחרם שחוויתי בכיתה ו' כי רבתי עם החברה הכי טובה שלי, היחידה שהיתה לי אז.

נכון, זו לא היתה חווית חרם נוראית מבחינתי, היה לי מזל שהיו לי חברים מהשכונה.

בבית הספר הייתי לבד אבל כשחזרתי הביתה היה לי עם מי לשחק.

ועדיין, לא מומלץ בעליל בתור חווית ילדות.

אז אני חוזרת לילדה שהייתי,

זו שהרגישה שהיא צריכה להיות הכי מצחיקה ונחמדה בעולם

אחרת לא ירצו להיות איתה.

לנערה שהייתי, שהתאהבה בבחור בפעם הראשונה ונטשה את כל החברות שלה.

טעות שלא חזרתי עליה יותר מעולם.

מזל שהן היו שם בשבילי כשהכל נגמר עם הבחור הזה.

כמה אשמה הרגשתי אח"כ על איך שהתנהגתי אליהן.

והילדה / נערה הזו קיימת בתוכי גם היום.

התחושה הזו אי שם בפנים שאני צריכה להיות החברה המושלמת

כדי שירצו להישאר חברים שלי.

השכל שלי כבר יודע שזה לא נכון.

השכל יודע שמותר לי לפעמים לטעות, לפשל, להיות עצבנית או מגעילה או סתם לא זמינה, והחברים שלי עדיין יאהבו אותי.

אבל ברמת הרגש?

שם אני חווה את אותן תחושות מפעם.

את החשש הזה שיעזבו אותי בהינף יד אם לא אהיה מה שאני אמורה להיות, מי שמצפים ממני, מושלמת.

גדלתי עם השנים, למדתי מהטעויות שלי. למדתי יותר מי אני.

לשמחתי יש לי היום מעגל אנשים איכותיים עם לב זהב שמקיפים אותי ונוכחים בחיי.

אבל מדי פעם אני מבינה שיש לי עוד דרך לעשות למקום בו אקבל את עצמי כמו שאני.

בחודשיים האחרונים אני מרגישה תהליך של התכנסות בתוך עצמי,

עוברת עוד שלב של גדילה.

התבוננות מחודשת במירב שמרגישה צורך לרצות,

מירב שמרגישה שהיא אולי לא מספיק טובה,

זו שלא מרגישה בטוחה במאה אחוז שיהיו איתה וירצו אותה בדיוק כמו שהיא.

מוזר לכתוב על עצמי בגוף שלישי.

אבל זה ככה.

כי יש את החלק שבי שיודע ומבין - ברור שירצו אותך. את נהדרת, יש בך המון תכונות כל כך טובות.

ויש את החלק שבי שלא בטוח, שלא רוצה להסתכן בדחייה, החלק שמתקשה להאמין שבאמת יישארו לידי אם לא אהיה מושלמת.

טוב, נסו לדמיין ילדה סופר רגישה, משקפיים + גשר בשיניים בכיתה ג',

חרם קטנטן בכיתה ו', קו אופי של צורך להיות מושלמת והרי לכם -

חוסר ביטחון במיטבו.

וזה המקום שגורם לי להכין את הטישו כשאני יושבת לצפות באותם סרטים קיטשיים אמריקאיים.

אני בטוחה שאני לא היחידה. כל אחד ואחת עם הסיבות שלו כמובן,

אבל רבים מאיתנו נפגשים עם המקום הזה של החוסר ביטחון,

החשש הזה להישאר לבד, לא רצויים, לא אהובים.

מי יותר ומי פחות.

מה עושים?

לשנות את חוויות העבר לא ניתן. לפחות לא עד שמכונת הזמן תהיה במצב של פעילות תקינה.

אנחנו כן יכולים לעזור לעצמנו בדרכים אחרות.

הנה כמה טיפים מנסיון אישי:

לאפשר את הרגש שעולה

אני מרשה לעצמי לבכות. לא נבהלת (כבר לא).

אז אפתח עוד חבילת טישו, ביג דיל.

לשמחתי עם השנים התיידדתי עם הבכי.

אז יושבת ובוכה ומוציאה החוצה בעזרת הדמעות את כל מה שעולה.

מדמיינת את מירב הילדה

מדמיינת אותה בסיטואציה שעולה לי באותו רגע ומזכירה לה שהיא כבר לא לבד, שיש מישהו שמקבל אותה בדיוק כמו שהיא. אני. אני הבוגרת מקבלת אותה תמיד, בכל מצב, בדיוק בדיוק כמו שהיא. מדמיינת שאני מחבקת אותה.

וכן, זה עוזר.