פשוט תקשיבו
מכירים את זה שאתם בדרך לפגישה חשובה, ובאופן הכי לא צפוי - פקק ??
איזו משאית הצליחה להיתקע באמצע הדרך ועכשיו כולם עומדים.
אין לאן לברוח,
הדקות עוברות,
הזמן בוייז הולך ומתארך,
ואתם בלחץץץץ !
מה עושים ?
לא יודעת מה איתכם אבל אני בדרך כלל אתקשר למישהו.
אני חייבת לדבר את זה, לפרוק קצת מהלחץ הזה החוצה:
"אני לא מאמינה שזה קורה לי !
אני הולכת לאחר ביג טיים וזה פשוט סיוט !"
זו רק דוגמא מייצגת, אבל אנחנו נתקלים בבלת"מים (בלתי מתוכנן) כאלה כל הזמן.
ויש להם פוטנציאל טוב מאוד להכניס אותנו למצב סטרס מתקדם בואכה התקף לב.
הנה תראו:
רבות נכתב ונאמר על דרכים להפחית את הסטרס הזה כשהוא קורה.
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על מה קורה כשאנחנו האדם אליו מתקשרים בזמן הלחץ.
מה עושים? איך מגיבים בצורה שהכי תעזור לאדם הלחוץ?
להרבה אנשים יש נטייה לקבל שיחה כזו ומיד להילחץ גם עבור האדם השני.
הם שומעים את טון הדיבור ואת תחושת הלחץ וזה מיד מפעיל גם אצלם את כפתורי הסטרס.
מה אתה אומר? כמה אתה הולך לאחר? וואו זה על הפנים !
את רואה ?? אמרתי לך לצאת מוקדם יותר !!
כל פעם מחדש אותה הטעות !
ועכשיו יש לנו שני אנשים לחוצים.
מצב שבקלות מדרדר לריב, או מינימום קצר בתקשורת.
אז מה עושים?
איך עונים להם בצורה שתרגיע?
איך אפשר להכיל את הלחץ הזה מבלי שישפיע עלינו וילחיץ גם אותנו ?
שני טיפים עיקריים:
קודם כל - תקשיבו, רצוי בלי לענות
זה נשמע פשוט אבל זה לא כי יש לנו נטייה טבעית לרצות להרגיע, למצוא פיתרון.
קשה לנו להכיל את הלחץ של הצד השני.
והאמת היא שרובנו לא זקוקים לפיתרון, אנחנו רק רוצים שיקשיבו לנו.
העליתי שאלה בפייסבוק, איך תרצו שיגיבו לכם אם אתם בלחץ ?
ומרבית האנשים כתבו במפורש - רק תקשיבו לי, מקסימום, תגידו שהכל בסדר וזה לא נורא:
אין פה בכלל את המילה פיתרון. או את הציפיה לפיתרון.
הקושי בלשחרר את המקום שמציע פתרונות הוא שלפעמים מרגיש לנו שרק להקשיב זה לא מספיק.
ופה הטעות.
במקרים כאלה של רגש שגואה בנו, הדבר הכי טוב שהצד השני יכול לעשות עבורנו, הוא פשוט להיות שם.
אם זה בטלפון, אפשר להגיד מילים שמשתתפות בחוויה כמו למשל "וואו זה באמת מלחיץ".
שזה למעשה לאשר לאדם השני שמה שהוא מרגיש זה בסדר.
אם זה פנים אל פנים אפשר רק לחבק, או לשים יד על הכתף.
לתת להם את ההרגשה שהם לא לבד עם הרגש, אנחנו איתם.
דרך אגב, זה עובד גם אם האדם לידי עצוב נורא.
דבר שני - שחררו תחושת אחריות
אנחנו מרגישים אחריות.
אם הוא התקשר אלי, באחריותי לפתור את המצב.
ואם אני לא מצליחה לחשוב מהר על פיתרון יעיל (בעיני כמובן) אני נלחצת בעצמי.
ואז מה קורה ?
בדיוק, יש על הקו שני אנשים שמוציאים את הלחץ אחד על השני.
ברגע שאני משחררת את האחריות הזו ממני אני פנויה יותר להקשיב, להכיל,לתמוך.
זו העזרה האמיתית אותה אני יכולה לתת.
תסמכו עלי, כשאנחנו מתפנים באמת להקשיב, אנחנו לרוב גם נשמע מהצד השני איזו תגובה באמת הכי תעזור לו. ואם לא ברור לנו, נשאל. מה יעזור לך עכשיו? מה את צריכה ממני ?
מזמינה אתכם לתרגל את התגובה הזו, להתאמן ב"רק להקשיב".
לא תאמינו כמה מריבות תחסכו :)
מסכימים איתי ? יש לכם טיפים נוספים בענין ?
רוצה לשמוע אתכם, ספרו לי כאן למטה בתגובות.
משאירה אתכם עם המשפט של רוברט אליוט:
"חוק מספר אחת, הוא לא להילחץ מהדברים הקטנים.
חוק מספר שתיים הוא שכל הדברים הם קטנים".
