כמה ביקורת בילדה אחת קטנה (תרגיל לריפוי ביקורת עצמית)

אתם בטח מכירים את זה שאתם לא מרוצים מעצמכם בגלל משהו.

ואז המחשבות מתרוצצות בראש ואנחנו יורדים על עצמנו כאילו אין מחר.

יותר מדי X, פחות מדי Y,

למה אמרתי,

למה לא אמרתי.

קוראים לזה ביקורת עצמית.

אז אני רוצה לספר לכם היום על מתאמנת שלי.

בחורה מוכשרת, חכמה, רגישה.

זו פגישתנו הרביעית.

אנחנו משוחחות וכל משפט שני שהיא אומרת, נאמר בטון ביקורתי בלתי מתפשר.

"אני לא עושה מספיק,

אני לא סגורה על עצמי,

מה אני ילדה קטנה?

אני כבר מעל גיל 30...לא מתאים,

מה לא בסדר איתי?

אני יודעת מה צריך אבל אני מתעצלת, מתפנקת..."

וכן הלאה, שטף של טענות ומענות על איך היא מתנהגת, הבחירות שלה, מה לא.

אני מתבוננת בה, כמה היא מלאת ביקורת על עצמה.

וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו פוגשות את הביקורת הזו,

היא ידועה ומוכרת. ועדיין, הפעם היא נאמרת ביתר שאת, ללא רחמים.

ביקורת, מאיפה הגעת ?

שאלתי ממתי זה מוכר לה, הביקורת הזו.

ענתה שמזמן, מילדות.

כבר אז היא היתה בטוחה שהיא לא עושה מספיק, לא עוזרת מספיק להורים.

היא עדיין כועסת על הילדה שהיתה. מאוד.

בזיכרון שלה,הילדה הזו היא ילדה עצלנית, אנוכית,

אחת שלא מתמידה, עוזבת דברים באמצע,

ילדה כזו שמתקשה לשמור על חברות, רוצה להיות לבד.

זה מקשה על ההורים, זה לא כמו כולם!

יש לה המון כעס על הילדה שהיתה, תחושת דחייה ממש.

וואו, כמה ביקורת על ילדה קטנה אחת.

ואני ממשיכה לשאול. כי אני יודעת, בטוח יש משהו שגרם לה, לאותה ילדה, להתנהג כפי שהתנהגה.

זה אף פעם לא בגלל שהיא באמת ילדה כזו נוראית.

ואז היא נזכרת לספר, כבדרך אגב, רק פרט אחד קטן, שולי.

כשהיתה בת 10, אחיה חלה. הוא חווה מחלה ממושכת שארכה כשנתיים.

וכל הבית השתנה.

פתאום ההורים מגוייסים לטיפול בבאחיה, במחלה.

הם מתמודדים עם הפחד, הסדורים, הלחץ.

האח המוכר והאהוב, משתנה לנגד עיניה, חווה בעצמו תהליך לא פשוט בכלל.

והיא?

היא קצת אבודה. נשארת מאחור בתוך ים של סידורים ודאגות.

והיא רק ילדה בת 10.

מצופה ממנה להתמודד. להקל.

היא נשארת לבדה עם תחושת חוסר האונים, הפחד על אחיה, תחושת נטישה.

והמון רגשות אשמה על כך שהיא מעזה להרגיש נטושה כשאח שלה סובל.

בתור ילדה שהגיעה לעולם עם רמת רגישות גבוהה וצורך להיות טובה,

היא ציפתה מעצמה להקל על ההורים שלה עד כמה שאפשר.

היא קיבלה על עצמה תפקיד של להיות מושלמת, כדי שהם יוכלו להתרכז בהחלמה של אחיה.

לשם כך, היא למדה לצפות מה הם רוצים ממנה, למה הם זקוקים.

ואז לבצע.

ומה קרה כשלא הצליחה?

היא הרגישה אשמה.

מאז ועד היום היא מרגישה אשמה, לא בסדר.

בעצם תחושת הביקורת והאשמה הפכו להיות מעין אבן בוחן עבורה, אם היא בסדר או לא.

כלי הגנה מפני החשש שליווה אותה - להיות ילדה לא טובה.

מאז ועד היום הביקורת הפנימית מלווה אותה לכל מקום שהיא הולכת.

ביקורת עצמית - הריפוי

שאלתי אותה, אם הילדה הזו היתה עומדת מולך היום, מה את חושבת שהיה עוזר לה?

זה לא קל לה לחשוב בצורה הזו.

מבחינתה לילדה אין לגיטימציה ל"לרצות".

אוקי, ואם זו היתה ילדה אחרת, הבת של השכנים.

מה את חושבת היה מקל עליה?

שיחבקו אותה, שיגידו לה שהיא בסדר גמור,

שזה בסדר שכואב לה, שזה בסדר שגם היא זקוקה.

והדמעות סוף סוף עולות.

הכאב צף, עם הזכרונות.

אבל מותר,

הפעם מותר.

הפעם יש מי שיחבק, שיגיד שהכל בסדר,

שהיא נהדרת כמו שהיא, שהיא ילדה טובה,

שהיא ראויה לאהבה.

אנחנו שתינו שם בשבילה, היא ואני, יד ביד.

מאפשרות לבכי לצאת החוצה, לרגש שתקוע בפנים להתנקות.

עכשיו היא מצליחה לראות את הילדה הזו בעיניים אחרות.

לאט לאט העצב נרגע, הכאב פוחת.

החיוך מתחיל לבצבץ מבעד לדמעות.

היא היתה זקוקה לאישור, לדעת שמה שהיא מרגישה זה לגיטימי.

שיהיה שם מבוגר שיכיל אותה ואת מה שהיא מרגישה.

לא ניתן היה לעשות את זה אז, אבל היום אפשר !

ואנחנו מדמיינות יחד את הילדה הזו ורואות בדמיון איך היא לומדת מחדש את התחושה הזו כשמישהו באמת רואה אותה,

לומדת שמותר לה לתפוס את תשומת הלב מבלי שמישהו אחר ייפגע או יחסר,

שמותר לה להתלבט, לכאוב, מבלי להרגיש אנוכית.

עכשיו תורכם - הנה תרגיל לריפוי ביקורת עצמית בעזרת הדמיון שלכם

מזמינה אתכם, שבו לדייט עם הילד או הילדה שהייתם.

אפילו לשתיים שלש דקות.

דמיינו אותו או אותה.

מה הם צריכים? ממש ברגע זה?

תהיו שם עבורם. במילה טובה, חיבוק, אישור שהם לא לבד, כי אתם איתם.

מזכירה לכם, יש ערך עצום למה שקורה לנו בדמיון.

דרך הדמיון אנחנו יכולים לחולל מהפכות בתחושות שלנו ובמערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

נסו...מה כבר יקרה ? מקסימום זה יצליח :)

אשמח אם תשתפו אותי איך היה לכם לפגוש אותם, את הילד או הילדה שהייתם..

שלכם,

מירב